זה לא שנמאס לי לחיות, אם זה היה קורה - כבר הייתי מתאבדת. אם אני צריכה למות היום, אני אמות היום. אז מה? האם זה באמת ישנה משהו? כן, אולי כמה אנשים יתאבלו עליי. חבל, בכל זאת אני רק ב"ראשית דרכי". אבל הם ימשיכו בחיים שלהם, וזה מה שצריך להיות. אני אהיה רק חלק ממחזור החיים. נולדים - מתים. זה מה שאמור לקרות. זה באמת משנה מתי זה קורה?
לפתע, אני מבינה שהפחד שלי מהמוות, מהלא נודע, פשוט מתחלף בנונשלנטיות יתרה. זה בסדר? זה רע? זה טוב? בעצם, זה לא משנה. זה ככה. אני לא יכולה לשנות את זה, וזה בסדר. לא פעם אנחנו חושבים "בשביל מה אנחנו חיים? למה אנחנו קיימים בעולם הזה?" מישהו חי בשביל לרקוד, מישהו חי בשביל ללמוד, מישהו רק רוצה להנות ואני רק קיימת.
בעצם, מה רע בזה? אין לי ציפיות, אני לא אתאכזב. אין לי מטרות, אני לא אכשל. אין לי בקשות, לא יסרבו לי. מצד שני, אין לי רצונות ואני לא אקבל את מבוקשי. שזה, כעיקרון, מה שאנחנו עושים כל חיינו. רודפים אחרי משהו. כל פעם שהגענו לנקודה של האופק, האופק התרחק מאיתנו. יש לנו סטנדרטים חדשים, גבוהים יותר.
אולי אני רק בזבוז של אנרגיה? בזבוז של משאבים? אולי כולנו כאלה, אם ממילא לעולם לא נהיה מאושרים.
;){kind=link}