אשליה [?]

"זה כל כך פתטי!" אני אומרת לעצמי. זה כל כך לא אמיתי. כאילו שמישהו באמת מעריך את זה ש... וכאילו למישהו איכפת... כן, הייתי בן אדם פתטי. והאמנתי. או שאולי עכשיו אני הפתטית? אולי אני סתם חושבת שהעולם כל כך אכזר. לא פעם אני חושבת לעצמי שככה זה אמור להיות, "החזקים שורדים". בטבע, זה נכון. למה? בגלל שאז החזקים הם שיעמידו את הדור הבא ולכן לדור הבא יהיו את הנתונים הטובים ביותר והזן יהיה יותר טוב. אבל אצל אנשים זה לא ככה, אולי. הרי לכולם יש ילדים. בין אם האיש הזה חזק או חלש, חכם או טיפש, יפה או מכוער. אבל האם זה נכון? אולי. מבטיחים לנו שביום מן הימים נוכל לבחור עובר מן המדף, וזה נורא. אנחנו לא שיכפול! תחשבו מה היה קורה... כולם היו מושלמים! וזה כל כך לא נכון. החברה שלנו צריכה להיות מורכבת מאנשים שונים. מה יקרה אם כולם יהיו שיבוטים?! וזה ממש לא מה שהתכוונתי לכתוב עליו. או שאולי כן? זה לא כמו בחלום בלהות? כולם אותו הדבר. 

אז אחרי שסטיתי מהנושא לחלוטין וחשבתי אם זה קשור בכלל והחלטתי שאין לי מושג:

אני מרגישה שדברים שעשיתי פתטיים, מטומטמים. אני לא יכולה למחוק אותם, אני רוצה אבל זה בלתי אפשרי. הייתי רוצה לא לעשות את הטעויות האלה. אם רק העולם שלנו היה כמו מחשב - היינו יכולים לשלוט בו. אבל אז מה היה היופי בו? לא היינו מעריכים את מה שיש לנו. היינו יכולים לקבוע את העתיד שלנו, ולא היו נו רגעים מאושרים כי כל רגע בחיים מובן מאליו. 

אם הייתם מוצאים ספר שמסופר על החיים שלנו. הייתם קוראים אותו עד הסוף? אני לא. מה הטעם של החיים אז? ואני בספק שספר כזה קיים, בגלל שאנחנו קובעים את עתידנו עכשיו, ולכל החלטה שלנו יש משקל. כל דבר שנעשה יוביל לשרשרת אירועים שלא חשבנו עליה אפילו. 

אנחנו צריכים להשלים עם העבר, לחיות את ההווה ולחכות בסקרנות לעתיד. לפחות לדעתי. גם אם החיים הם אשליה הם עדיין אשליה ששווה לא מעט.

אז מה שכתבתי לא קשור לכלום, או קשור להכל. אבל זה גם משהו. אין לי מושג מה זה. אני בת עשרה מבולבלת שחיה באשליות! וטוב לי ככה...