מה אמרת?

הפוסט הזה מדבר על מה שאנשים מבוגרים חושבים על בני נוער בעיקר בסביבות ה12-13-14.

הכל מתחיל ביום שישי הזה. אני וההורים שלי נוסעים לחממה כדי לקנות עציצים ופרחים לגינה שלנו. כל עוד אימא שלי בוחרת את הפרחים, אבא שלי עומד מתחת לסככה ומדבר עם אחד המוכרים. אני מתקדמת לכיוונו של אבא שלי והמוכר שואל אותו אם יש לי חבר. כן, כן, הוא שאל אותו אם יש לי חבר. חשוב לי להבהיר: המוכר לא צעיר. אבא שלי שהיה יחסית מופתע, שאל אתו:"איזה חבר בגיל 13?" המוכר לא נרתע, הוא אמר שגם בגיל 12 יש בנות שיש להן חבר. ואז הוא המשיך! "אני, כשהייתי בגילה, אפילו לקולנוע לא לקחתי את אשתי [שככל הנראה הייתה אז חברה שלו.] היום הם הולכים ישר למיטה." אני הייתי בשוק. זה כל כך לא נכון. אני חיה ב"ג'ונגל" הזה של התיכון ואני יודעת שזה לא ככה. 

אי אפשר לשפוט דור שלם על מקרים בודדים ששומעים בחדשות. נכון, זה קורה. אבל אלו מקרים בודדים בלבד. האמת היא שהייתי מאוד נבוכה ובאיזשהו מקום זה העליב אותי. אני רק בת 13! אני לא עושה דברים כאלה. יש לי הרבה חברים, או שמא אפשר לומר "ידידים" אבל אנחנו לומדים למבחנים, צוחקים בהפסקות ומתכתבים בפייסבוק. לא את "זה". 

וזה נכון גם בדברים אחרים: לא תמיד מקרה בודד ששמענו במקום כלשהו נכון לגבי כולם. 

אני לא יודעת אם ה"פואנטה" של הסיפור זה שאסור לעשות הכללות או הנושא שהתחלתי איתו, מה שמבוגרים חושבים על בני נוער. אבל אולי הפוסט הזה עוסק בשניהם.