לפעמים מגיע רגע שבוא אנחנו צריכים לקבל את עצמנו כמו שאנחנו. לא משנה איך אנחנו נראים, נשמעים וכו'. זה הרגע שבו הדמעות מתייבשות, הקול נגמר וכבר נמאס לנו לרחם על עצמנו. זה הרגע שבו אנחנו מסתכלים במראה ואנחנו רוצים להפסיק לראות את "זה". זה הרגע, שבוא צריך לומר די! אני אוהב את עצמי! זה הרגע שבו במקום להיגעל מההשתקפות שלנו, אנחנו יכולים להתחיל להתפעל ממנה. לאהוב אותה.
זה מה שיהיה איתנו כל החיים. אנחנו יכולים לצבוע את השיער, לשים עקבים, למרוט גבות, לשים עדשות וכו'. אבל זה מה שיש לנו, ובעצם זה לא כל כך נורא. באמת, זה לא. יש הרבה אנשים שלא היינו רוצים להידמות להם, וטוב שכך. ועוד משהו? אם אנחנו לא נקבל את עצמנו, מי יקבל אותנו?!
כל אחד יפה, בדרך שלו.
;){kind=link}